מאת: פרופ' אבי עורי
פרופ' אמריטוס לרפואה שיקומית, אוניברסיטת תל-אביב, לשעבר מנהל המערך השיקומי בביה"ח השיקומי "רעות", תל-אביב.
השנה שנת 2023, יתקיימו עבורי מספר נקודות ציון: אני והמדינה, נחגוג 75, אני אציין 50 שנה לנישואי, להסמכתי כרופא, ולנפילתי בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. 1973 אכן הייתה שנת מפנה עבורי במספר תחומים.
אני יכול לסרוק ולסקור בסיפוק רב את הישגי מאז ברפואה שיקומית, בפעילויותי האקדמיות, במחקרי ופרסומי בשטחים המגוונים של MEDICAL HUMANITIES (היסטוריה של הרפואה, ביו-אתיקה, הקשר בין רפואה לספרות/שירה/פילוסופיה/אומנות ועוד), מעורבותי בנושאי "רפואה ושואה", הרפואה היהודית בפולין בין מלחמות העולם, ותרומתי בנושאי מחקרים הדנים בתוצאות ארוכות הטווח של אלה שלוקים בנכויות ושל אלה ששהו בשבי האויב. ועוד- יש לי סיפוק אדיר כשאני מתופף עם חברי למספר הרכבי ג'אז. חלק חשוב של פרסומי נערך בשותפות מלאה עם בת זוגי. בבלוג המשותף שלי עם אחי, בני עורי, אנו מפרסמים בסיפוק רב מאמרים בממשק של רפואה, היסטוריה, עיתונאות, תרבות ועוד [https://www.ohrybros.com].
בכול זאת, לא הצלחתי להגשים מספר חלומות או הצעות, שהעליתי במהלך השנים, בפני פורומים שונים, בע"פ ובכתב.
- שילוב מחדש של נכים לזרם החיים הכללי, היא שאיפתם של כול העוסקים בשיקום נכים. הרבה נעשה, אך יש מקום לשיפורים משמעותיים. הרבה נעשה גם ביצירת מחלקות ומרפאות שיקומית, אך עדיין יש מחסור. תפקידי המערך השיקומי הם: מניעה ראשונית/משנית/ושלישונית של סיבוכים, שאיפה לשמר איכות-חיים, ולפעול למען שוויון הזדמנויות. הרפואה השיקומית היא גישה הומנית, ולדעתי, היא לא בעלת "מודל עסקי". היא לא בהכרח מתחשבת ב"עלות-יעילות-תועלת". עדיין אנו רחוקים מאידאל חברתי זה. יש לפעול להגדלת ה"סל השיקומי".
- משרד מאוחד לענייני נכות ושיקום: ב"הארץ" ב 19/2/02 התפרסם מאמרי על "תת-שר הנכים". הצעתי, וגם מעל במות אחרות, להקים תת-מיניסטריון לענייני נכים בדומה לקיים במספר מדינות. מעבר ליתרונות לציבור הנכים ולעוסקים בשיקום, ניתן תעסוקה לשר-בלי-תיק, יהיה ייעול מערכות קיימות, צמצום כפילויות, הוזלת שירותים, וביטול ביורוקרטיה בלתי נסבלת.
האם משרדי הממשלה, נבחרי ציבור, תאגידים ורשויות מקומיות יתעלו על עצמם?? נכים, קשישים ומוגבלים בכול הגילים רק ייהנו מהכפפת כול השירותים תחת קורת גג אחת.
משרדי ממשלה העוסקים בנכים: בריאות, ביטחון, משפטים, רווחה ועבודה, שיכון, חינוך וספורט, אוצר, תחבורה, תיירות, תשתיות. תאגידים: המל"ל, המממנים/מבטחים: קופות החולים, חברות ביטוח, משהב"ט, עמותות, איגודים, אגודות, חברות, מועצות מקומיות, אזוריות, עיריות ועוד. מדינה מודרנית, הומנית, דמוקרטית וליברלית חייבת להשתבח בשירותים שהיא נותנת לנכים, לקשישים ולמוגבלים, לא רק בתשלומים, הנחות במיסים, אלא בתעסוקה, הגנה חברתית, בריאות, תחבורה מותאמת, שרותי שיקום וספורט ועוד. העניין הוא להקל על הנכים בעומדם מול ביורוקרטיות בכול שלל המשרדים. כול נכה יקבל את "הסל" שלו לפי השתייכותו הביטוחית.
- הצעתי למספר גופים להקים מסלול להכשרת "מטפל-שיקומי", או: "מנ-כה ", המנחה, מטפל, ומלווה את הנכה. יש ארצות המכשירות בעלי מקצוע כזה REHABILITATION THERAPIST. לאור העובדה שבסופו של דבר עובדים זרים עושים ומבצעים את רוב העבודה עם נכים בביתם, ולאור העובדה שישנם מובטלים ישראלים שלא מוצאים עבודה, ולאור העובדה שבעלי מקצועות הבריאות חסרים באזורים רבים וגם לא יהיו מוכנים לעשות עבודות אלו, הצעתי ליצור מקצוע טיפולי- "מנ-כה" או "מנחה" לבית הנכה: הקניית ידע למטפל בפעולות יום- יום ופעולות-פנאי, מכשור שיקומי או רפואי, הקניית רקע פסיכו-סוציאלי מסוים. בסופו של דבר, חייבת להיות הכרה בעיסוק זה של הממסד (משרדי הבריאות והרווחה) והכרה בנחיצות ובהפעלה של תכנית זו ע"י האיגודים המקצועיים השונים.
- חברי ואני, לא הצלחנו לאורך עשרות שנים, לשכנע את הממסד (אגף השיקום במשרד הביטחון, המערכת המשפטית וועדות הכנסת) שפדויי שבי חווים עם הזמן תהליכי הזדקנות מוקדמת ותחלואה נלוות מוקדמת. הדבר הוכח מדעית בארץ ובחו"ל, בסקרים מבוקרים היטב. ישנן מדינות שהכירו בחוק את עקרונות התחלואה המוקדמת בקרב פדויי-השבי ממלחמות.
- לא הצלחתי, אני וחברי, לשכנע איגודים בהר"י, בנושא: רופא המשפחה ושיקום הנכה: אתגר בר-השגה. כידוע, עקרונות רפואת המשפחה נשענים על: המשכיות הטיפול, טיפול כוללני ומקיף, וטיפול משפחתי. אך המציאות היא, שלרופאי המשפחה אין מספיק ידע בנושאי נכויות וליקויים. יש כמה מחסומים נוספים: אין קשר ממוסד ורציף בין היועץ השיקומי , לרופא המשפחה, קיים עומס כבד על הרופא הבודד. נכה צריך לקבל התייחסות ארוכת-טווח, תשתית המרפאות לא תמיד נגישה, וגם לא חדרי הבדיקה, השתלמות וידע שיקומי חסר בקרב רופאי המשפחה.
- איחוד מערכי הנוירולוגיה, נוירוכירורגיה, פסיכיאטריה ושיקום תחת קורת -גג אחת. מבנה המחלקות הרפואיות שקיים היום הינו תמונת ראי של ההתמחויות הרפואיות והכירורגיות. הדבר נוח לרופאים, לצוות הרפואי ומקצועות הרפואה, ולהר"י. אך האם הדבר "נוח" בהכרח לחולים ובני משפחותיהם? למטופל חשובה התוצאה הטיפולית הטובה. יתר-ההתמקצעות גורם להתפצלויות אדמיניסטרטיביות מיותרות. וקיימות חפיפות בין מקצועות שניתן לאחדם לעתים תחת קןרת גג אחת: למשל, א.א.ג., כירורגית פה ולסת ורפואת השיניים, או שיקום וגריאטריה, ועוד. בסופו של דבר המבנה הקיים עם מאפיינים "פאודלים". כול מחלקה (או אגף) לנפשה. שיתוף פעולה בין מחלקות או יחידות מיותרות שהוקמו רק בגלל הטבות ומשרות, רק ייטיב עם המטופלים. ברגע שנשים תחת קורת גג אדמיניסטרטיבית אחת את ענפי הרפואה האלו, ההשפעה החיובית של עבודת צוות רחבה כזו, תיטיב עם המטופלים, משפחותיהם, ומערכת הבריאות. איחוד הוא כוח, יעילות והשפעה. שיתוף פעולה רק ישדרג כול מרכיב במערכת. גם בעלי מקצועות הבריאות יסתופפו תחת אותה מטריה: פסיכולוגיה, נוירו-פסיכולוגיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, אחיות ודיאטניות.
יתרונות הגישה החדשה הן ברורות: נותרת אוטונומיה מקצועית לכול מקצוע רפואי, הוראה ומחקר משותפים עם חוקרים מענפי הנוירו-ביולוגיה, נוירו-פסיכולוגיה וכיוב'. המטופל הנוירו-פסיכיאטרי מקבל מענה מיידי מכול ענפי הרפואה הרלבנטים ובעלי מקצועות הבריאות השוהים באותו מבנה, מתמקצעים ו"מפרים" זה את זה. כך חוסכים משאבים ושטח טיפולי, ומתייעלים.
מומחי האבחון, טיפול ומעקב בנפגעי בתר-חבלה (PTSD), למשל, המצויים במרכז כזה, יוכלו לשרת את נפגעי התסמונת המטופלים במחלקות השונות. כיום ברור ומובן שכול תחום האבחון, הטיפול, השיקום והמעקב אחרי אלו הלוקים בתסמונת הבתר-חבלתית (PTSD), או במצבים נפשיים חולניים אחרים, מצוי בידי המומחים בבריאות הנפש. אך ההיסטוריה מלמדת שנדבכים רבים בהבנת התסמונת, נעשו ע"י רופאים נוירולוגים או אפילו רופאים מתחומי רפואה אחרים.
הטיפול והמעקב באלה הלוקים בבעיות נפשיות או רגשיות, נעשה כיום גם בידי רופאי משפחה, או רופאי שיקום, למשל בנכים עקב תגובה קונברסיבית. הקשר בין גוף לנפש מתגלה בקליניקה היום-יומית יותר ויותר. המאושפזים במבנה-על כזה, יוכלו להנות מייעוצים, בירורים וטיפולים ע"י כול בעלי המקצועות הרפואיים ומקצועות הבריאות המטפלים בחוליי וליקויי מערכת העצבים. אפשר בקלות להעביר ממחלקה למחלקה. מערכות אבחון כוללניות תחת אותה קורת גג. ברור שבימינו העולם הפסיכיאטרי והנוירולוגי עדיין נפרדים. הרבה ידע נצבר ממומחי נוירו-רדיולוגיה, נוירו-פתולוגיה, נוירו-ביולוגיה ונוירו-כימיה. ביחידות שמתמחות בקבוצת מחלות מיוחדת, כמו מחלות עצביות ניווניות (טרשת נפוצה, מחלת פרקינסון, ALS ועוד) דרושה עזרה והשלמת אבחון, טיפול, ומעקב, ע"י אנשי בריאות הנפש וע"י המערכת השיקומית. אולי יגיע היום שמחלקות אלו ישהו תחת מסגרת אחת. המטופלים בוודאי יצאו נשכרים מכך. בנוסף, ייעוצים נוירו-רדיולוגים, נוירו-פתולוגים, נוירו-פיסיולוגים ונוירו-אורולוגים יינתנו במשותף לכולם. לא נשכח את המטופלים בשתי קצוות הגיל: ילדים וקשישים.
הרקליטוב מאפסוס כתב: "הכול זורם ומשתנה, ואין אפשרות לצעוד פעמיים באותו זרם נהר".
היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית מהאי קוס, הוסיף את המונח KAIROS – הרגע הנכון!
כעת הרגע הנכון (פוליטית, חברתית, כלכלית והומנית) לנצל את הידע, הצורך וההזדמנות לשנות ולשפר ולצעוד לקראת אופק וורוד יותר.
