מאת פרופ' אבי עורי
בין שתי מלחמות העולם, עוד לא היתה תכנית לימודים מסודרת ומוסכמת ברפואה פיזיקלית ושיקומית. הדבר התגבש רק לאחר מלחמת העולם השנייה. בגלל האופי המגוון של המקצוע, היה צורך לבנות תכנית (שאינה זהה בכול מקום) המורכבת מפרקים מסוימים בנוירולוגיה, אורתופדיה, אורולוגיה, פנימית, פסיכיאטריה , מדעי הבסיס, ועוד. השירות השיקומי עוצב בצורות ובאופנים שונים בארצות שונות.
כבר פרסמתי בעבר על ההיסטוריה של הרפואה השיקומית בארץ. בין האבות המייסדים נמצא את אמיל אדלר, הנס וייזר, לודוויג גינצבורג, ארנסט ספירא, ראלף ספירו והנרי קלר (בשיקום ילדים). היו עוד רופאים בודדים שעבדו ברפואה פיזיקלית ושיקום במרפאות בירושלים ותל-אביב. שם אחד נעדר מהרשימה. אישה יחידה ברשימת דור המייסדים. רופאה שפילסה לה דרך בלתי שגרתית ונעשתה כרופאה מייסדת בתחום האלקטרו-דיאגנוזה.
ד"ר בתיה נושא-חן נולדה ב-1897 ברוסיה בשם Berthe Neoussikine. היא עלתה עם משפחתה, שהיתה מבוססת היטב כלכלית, לישראל בסביבות 1920. המשפחה התיישבה בתל-אביב; בתיה החליטה ללמוד רפואה ונסעה ללמוד בפריז. היא בנתה לה מסלול התמחות והשתלמות במספר תחומים, פרסמה מאמרים בשפות שונות (צרפתית, אנגלית ועברית) ושבה לארץ ב- 1936 כשהיא כבר מומחית בשדה האלקטרודיאגנוזה. אזי הצטרפה למחלקה הנוירולוגית ב"הדסה" בלפור (תל-אביב) בניהולו של ד"ר פנחס פלדמן. כנראה שעם הקמת ביה"ח תל השומר במלחמת השחרור, ד"ר נושא-חן עברה לאגף האורתופדי-שיקומי בניהולו של ארנסט ספירא, כמפעילת השירות ל EMG-NCV.
במקביל, כמעט עד מותה בגיל 94 בשנת 1990, עבדה במרפאה פרטית שהקימה ברח' אבן גבירול בתל-אביב.
לצערי, לא פגשתיה מעולם, אך ראיינתי רופאים ופיזיותרפיסטים שעבדו עמה בתל השומר.
רק ב- 10.5.1951, העניק לה פרופ' אמיל אדלר תעודת מומחה ברפואה שיקומית. מס' תעודת המומחה היה 1075.
מן ראיונות שערכתי עולה כי בתיה סבלה, ככל הנראה, משיתוק מוחין ספסטי-אטטואידי.
היא הכשירה פיזיותרפיסטים לעזור לה בביצוע הבדיקות החשמליות, וכאשר התנועות הלא-רצוניות גברו, היא הייתה משגיחה על הביצוע של תלמידיה וחותמת על הסיכום. נודע לי שחיים שיבא וארנסט ספירא חיבבוה מאוד והעריכו את מקצועיותה.
כותרת התזה שלה ( MD או PHD ) היתה:
Neoussikine, Berthe,
Contingences expérimentales et lois d'excitation neuro-musculaire: les Presses modernes, Paris, 1936 –
Sciences Thèse; Travaux universitaires
אם הייתה מגישה את רשימת פרסומיה לכל אוניברסיטה כיום, הייתה זוכה בקלות בתואר פרופסור. בעת שהותה בפריז, היא הצטרפה לטובי החוקרים בפיזיולוגיה של מאמץ, אלקטרו-תרפיה ואבחון חשמלי, ועוד.
הפרסום הראשון שלה שמצאתי היה מ- 1928 כאשר הציגה עבודה בכנס החמישי בפסיכולוגיה יישומית, באוטרכט, הולנד.
תחת שרביטו של פרופ' Henri Laugier, בתיה שיתפה פעולה עם פיזיולוג רומני שעבד באותו מכון מחקר, בשם Eugen Bogdan Aburel–והשניים פרסמו עבודה על מדידת אנרגיה בעת עבודת שרירי נשימה וכן על עקרונות בדיקת הכרונקסיה בעצבים תחושתיים ומוטוריים. עם רופא רומני אחר באותו מכון מחקר, Florian Covaciu-Ulmeanu, המשיכה במחקר במעבדה לפיזיולוגיה יישומית, על כרונקסיה בעת מאמץ גופני.
כבר ב- 1929, שמה מופיעה בצוות מערכת של העיתון הבלגי-צרפתי: Revue de la science du travail: psychotechnique et organisation".
נראה שהעניין שמצאה בתחומי הפסיכולוגיה, פיזיולוגיה של מאמץ ונוירו-פיזיולוגיה, חיברו אותה לאותם חוקרים.
אדם נוסף שאתו חקרה ופרסמה מאמרים היה עוד חוקר פריזאי בולט, Edouard Toulouse, שעבד בביה"ח Henri-Rousselle בפריז.
שם נחשפה בתיה לחולים נוירולוגים ופסיכיאטרים ופרסמה למשל מחקר על השפעת האלכוהול על המוליכות העצבית.
ברגע שהצטרפה לחוקרים שפעלו תחת שני הפרופ' הידועים בזמנו בפריז ( Laugier ו- Toulouse), התקדמותה נעשתה מהירה; אותם פרופסורים נודעו גם בפעילות חברתית-הומנית וספרותית.
גם כששבה לתל אביב, ב- 1936, המשיכה לחקור ולפרסם במקביל לעבודה במרפאה לאבחון חשמלי.
בתל אביב, היא פגשה רופא יהודי אמריקאי בשם David Abramovitsch ועמו פרסמה ספר באנגלית על יונטופורזיס (Iontophoresis OR ion- transfer).
אברמוביץ היה רופא אחראי על "מחלקת פיזיותרפיה" בביה"ח לינקולן בניו-יורק. הספר זכה לתשבחות בעיתונות הרפואית האמריקאית.
בין התאריכים 13 ועד ה- 18 ביולי 1952, נערך הקונגרס הראשון הבינלאומי לרפואה פיזיקלית ושיקום. הכנס נערך בלונדון, ב- King's College. שלושה רופאים ייצגו את ישראל: אמיל אדלר מהדסה ירושלים, הנס וויזר מהדסה תל-אביב, ובתיה נושא-חן מתל השומר (וצה"ל!). בכנס השתתפו כל האבות המייסדים של המקצוע.
למאמר המלא, ראו:
Avi Ohry, Dr. Batia Nose-Chen (Berthe Neoussikine) (1897–1990): A Forgotten Israeli Pioneer in Rehabilitation Medicine.
KOROT, 2019 ;24 :101-113.